תולדות חיי יהודה בכר

View Larger Map

סבי יהודה בכר מספר:

שנות ילדותי בבולגריה
נולדתי ב 23.5.1940 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. בבולגריה בעיירה הקטנה קרנובט. כל יהודי קרנובט גרו בשכונה אחת שנקראה השכונה היהודית. אלו היו שניים או שלושה רחובות בהם גרו רק יהודים אך זה לא היה גטו. באופן כללי הקהילה לא הייתה מסורתית. את החגים היהודים חגגנו בבית. בראש השנה וביום כיפור, אבי וסבתי הלכו לבית הכנסת שהיה בקצה השכונה. יחסי השכנות עם הגויים היו טובים. הדבר בא לידי ביטוי במסחר משותף, לימודים משותפים, כבוד הדדי... בזכות הקשר הטוב ניצלו יהודי בולגריה במלחמה.

אותן שנים בבולגריה לא היו נהוגים גני ילדים. למעשה, עד כיתה א' חינוך הילדים היה במסגרת הבית. בגיל שבע עלו הילדים לכיתה א'. חייתי בקרנובט עד תחילת כיתה ב' אז עלתה משפחתי ארצה.

במלחמת העולם השנייה, יהדות בולגריה לא סבלה סבל רב כמו יתר קהילות היהודים באירופה. יחד עם זאת זכורות לי חוויות ילדות אשר השאירו בי את רישומן. בולגריה הייתה חלק ממדינות הציר ושיתפה פעולה עם הנאצים.
אבי ניסים בכר נשלח למחנות עבודה. חודשים רבים נשארנו בבית רק אמא, סבתא ואני.
היה מחסור במזון ואני נשלחתי לא אחת בחמש בבוקר, בקור עז, לחכות בתור ללחם. ילד צעיר כבן ארבע עומד ומחכה לתורו. כשהגיע תורי רכשתי את הלחם בתלושי מזון.
דודי יהושע הצטרף לכוחות הפרטיזנים של טיטו ביוגוסלביה. כאשר נודע לנו כי נהרג אבל כבד ירד על המשפחה.
אני זוכר כאשר הצבא הקומוניסטי נכנס לבולגריה. החיילים התמקמו במרכז תבואות לא הרחק מהשכונה בה התגוררנו והפכו אותו למחנה צבאי. לילה אחד כשהשתכרו שרפו את המבנה. לפני מספר שנים ערכנו טיול שורשים ובביקורנו בשכונה ראינו את המבנה השרוף שלא שופץ.
בגמר המלחמה חיי חזרו למסלולם. סיימתי את כיתה א' והתחלתי את כיתה ב'. בתקופה זו נולדו אחי יעקוב ואחותי לבנה.
היו לי שני חברים טובים בני גילי: יחיאל דקלו (היום מתגורר במושב ביצרון) ואריה פאנו (היום מתגורר ברמלה).


העלייה ארצה
עלינו לישראל כל בני המשפחה המורחבת:
משפחת בכר: הוריי ניסים ואסתר, סבתי לונה (לבנה), אחי יענקלה (יעקוב), אחותי לבנה ואני.
משפחת נבון: סבי סבא שבת (אביה של אמי אסתר), דודתי יונה (אחותה של אמי אסתר), בעלה ניסים, והילדים משה וכוכבה.
דודי עמנואל (אחיה של אמי) עלה לארץ לפני קום המדינה, גורש על ידי הבריטים לקפריסין ולאחר ההצבעה באו"ם הגיע ארצה והתמקם בבת – ים.
משפחת יולזרי: דודתי נצה (אחותה של אמי), בעלה דניאל והילדים ויקי ובוקו.

יהדות בולגריה בתקופה ההיא הוערכה ב-50.000 נפש ולפי ההערכות לפחות 40.000- 45.000 נפש הגיעו לארץ ישראל.

הגענו לארץ במרץ 1949. המדינה הייתה צעירה, טרם חלפה שנה מאז הכרזת העצמאות.
עלינו דרך הים באונייה "בולגריה" שנועדה במקור להובלת בקר והותאמה במיוחד להובלת כמות גדולה של אנשים. בבטן האוניה נבנו תאים- תאים מעץ בכמה קומות וכל משפחה קיבלה 'שטח קובייה' שגודלו כשני מטר על שני מטר. ישנו על הארץ. הצפיפות והמחנק היו גדולים והקאנו ללא הרף. כמו האונייה שלנו היו אוניות נוספות.
שטנו דרך מעברי הבוספרוס וים השיש לנמל חיפה.

האונייה עגנה וכמו כל העולים החדשים באותן שנים זכינו לקבלת פנים: את כולנו ריססו באבקת D.D.T אבקת חיטוי נגד מחלות. אחרי שחיטאו אותנו לקחו אותנו למחנה עולים בפרדס חנה. זה היה מחנה אוהלים בשטח בו קודם עמד מחנה צבאי בריטי. כל משפחה קיבלה אוהל אחד וכל עולה - מיטת עולים, מזרון קש ומספר שמיכות.
כעבור שבוע או שבועיים הוריי עזבו את מחנה העולים, נסעו אל דוד עמנואל וכבר התחילו לעבוד.
נשארנו במחנה העולים סבתא לונה ושלושת הילדים. הייתי אחראי על כולם למרות שהייתי רק בן 9. חלפו חודשיים או שלושה והצטרפנו אל ההורים שכבר גרו בתל- אביב בשכונת התקווה (הקיימת גם היום) שם למדתי בבית הספר.
זכור לי מקרה משעשע: מכיוון שלא ידעתי עברית לא ידעו לאיזו כיתה לשבץ אותי. הייתי גבוה וטוב במתמטיקה אז שלחו אותי לכיתה ו'. אחרי חודש הורידו אותי לכיתה ג'...

כעבור כחצי שנה – שנה (שנת 1950-1949) עברה משפחתנו, בעקבות עבודתו של אבי, לירושלים. גרנו בבית יפה ברחוב ממילא, כמה רחובות לפני הלגיון הירדני. למדתי בשכונת בקעה בדרום העיר בבית ספר "גאולים" שנפתח במיוחד עבור ילדי העולים החדשים. בשלב הזה כבר ידעתי די טוב עברית. בבית הספר הזה למדתי חמש שנים מכיתה ד' ועד כיתה ח' וממנו המשכתי לתיכון "בית- חינוך".
לבית הספר בשכונת בקעה צעדתי ברגל. מרחק הליכה לילד של כשעה. גם את דרכי בחזרה מבית הספר עשיתי ברגל.
חיי בתור ילד בתקופה זו היו מהנים ועליזים, למרות שההורים, כעולים חדשים (מהגרים) עבדו קשה על מנת לפרנס את המשפחה. חיינו בצניעות רבה ואף במחסור אבל לא היינו חריגים בכך. כל האוכלוסייה בארץ, לרבות ילדי ישראל, חיו חיים מאוד צנועים. אבי עבד שעות רבות במפעל "אחדות" ליצור סוכריות וחלבה. אמי עבדה כתופרת בקיבוץ מעלה החמישה. כל בוקר, עדיין בחושך, נסעה באוטובוס לקיבוץ. כשחזרה כבר שוב החשיך ולמעשה לא ראינו אותה כל היום.

הייתי נער פעיל מבחינה ספורטיבית. השתתפתי במסגרת הפועל בחוג התעמלות קרקע ומכשירים. עם החברים ברחוב ובשכונה הקמנו קבוצת כדורגל וקיימנו תחרויות עם ילדים מרחובות ומשכונות אחרים.

בשנת 1954 עברה המשפחה לגור ביפו, בשכונה ערבית שנקראת שכונת התמרים ("סחנה דרוויש" ). היו בה בתים מצ'וקמקים, ח'ירבות.
למדתי בתיכון עירוני ז' שהיה התיכון הראשון ביפו.
הסיבה למעבר הייתה התעסוקה של אבי. הוא המשיך לעסוק באותו תחום כעצמאי. בתקופה זו קשרתי קשרי חברות רבים. עם חלק מחבריי מאז אני נפגש עד עצם היום הזה. גם ביפו, מעבר ללימודים הייתי פעיל בספורט: שחקן בקבוצת הפועל יפו בכדורסל לנוער. עם הזמן, למרות היותי צעיר, עברתי לקבוצה הבוגרת.
הייתי פעיל גם בתנועת הנוער "התנועה המאוחדת". מדי שבוע התקיימו פעולות. יצאנו לטיולים ברחבי המדינה ולמחנות עבודה בקיבוצים, לעזרה בתקופת החופש הגדול.

העיר יפו הייתה אז "מעוז"- התרבות הבולגרית. רוב תושביה היו עולים חדשים מבולגריה, והשפה הבולגרית בקרב המבוגרים שלטה ברחוב. כמעט כמו השפה הרוסית היום.
בהגיעי לגיל 18 התגייסתי לצה"ל והתנדבתי לחיל השריון.


השירות בצה"ל
התגייסתי בשנת 1958 לחיל השריון.
לאחר הטירונות עברנו אימוני צוות טנקים שכללו לימודי נהיגה בטנק, תותחנות, תחמושת, מכונאות, עזרה ראשונה וחיילות שדה. המשכתי לקורס מפקדי טנקים ולקורס קצינים.
שירתי כמפקד מחלקה בגדוד טנקים, מדריך וסגן מפקד קורס מפקדי טנקים ומדריך ראשי בקורס קציני שריון.
ב 1966 השתתפתי, בצפון הארץ, בפעולות שנקראו הגנה על מקורות המים.
ב 1967 השתתפתי במלחמת ששת הימים כמפקד פלוגה צ' בחטיבה 7 , במסגרת חטיבת מילואים מספר 37 של פיקוד צפון. נלחמתי בגדה המערבית (יהודה ושומרון) באזור הכפר טובס ושכם ואחר כך ברמת הגולן.
בגמר המלחמה ירדתי לסיני. מוניתי לסגן מפקד גדוד בהקמת גדוד 53 ברפידים. בגמר אימוני הגדוד השתתפנו במלחמת ההתשה מול המצרים.
בשלב מאוחר יותר (1968) עקב מתיחות ברמת הגולן מול הסורים, עלה גדוד 53 והתמקם ברמת הגולן.
ב 1969 התמניתי לתפקיד מפקד גדוד 53. בתקופה הזו ביצענו הרבה ימי קרב נגד הסורים ברמת הגולן ונגד הירדנים בבקעת הירדן.
השתתפתי בשני מבצעים קרביים. האחד: מבצע "קלחת" בגזרה הלבנונית בשטח "הפת"ח לנד" ממזרח לליטני ועד גבול החרמון. במבצע הזה הרסנו את כל תשתיות הפת"ח בגזרה וגירשנו את לוחמי הפת"ח צפונה.
המבצע השני: מבצע "קיתון" במרכז רמת הגולן מול הסורים. במבצע זה חדרנו לגבול סוריה, השמדנו את כל הביצורים בקו הראשון והשתתפנו בקרב שריון בשריון (ש- ב -ש) נגד עתודות השריון הסוריות שהגיעו לתגבר את כוחותיהם בקו הראשון שלהם.
במסגרת המבצע הזה הצלחנו להשמיד למעלה משלושים וחמישה טנקים סורים.
בין השנים 1973-1971 הייתי סגן מפקד חטיבה 7.
במלחמת יום כיפור ב 1973, השתתפתי כסגן מפקד חטיבת טנקים מילואים, חטיבה 600. החטיבה גויסה ביום כיפור עצמו והתארגנה באזור באר שבע. בליל ראשון ובמהללך יום שני ירדו שלושת גדודי הטנקים על שרשראות ונסעו מבאר שבע ועד רפידים בסיני. במהלך הפעולות בימים הראשונים של המלחמה נפצעתי פציעה בינונית בתעוז "טלוויזיה". (קווי הביצורים של ישראל על קו המים של תעלת סואץ נקראו "מעוזים". קו הביצורים השני מאחור נקרא "תעוזים". טלווויזיה הוא שם קוד). רסיס חדר לצווארי בין מיתרי הקול והעורק הראשי. עד היום נשאר הרסיס תקוע בין שתי חוליות בצווארי.
פציעה שנייה הייתה בזרוע ימין. רסיס פגז גדול קרע את השריר ויצא בבית השחי.
פינו אותי לבית חולים קפלן, שם טופלתי עד גמר המלחמה.
בשנים שלאחר מכן הייתי מפקד חטיבת שריון מילואים מספר 292 שהייתה שייכת לפיקוד מרכז.
תפקידי האחרון בצה"ל, בדרגת אלוף משנה, היה ראש מטה גייס.
ב 1985 השתחררתי מצה"ל בגיל 45. ומאז ועד 1995 שירתי במילואים בפיקוד מרכז בצוות חשיבה פיקודי כמומחה שיריון.

בתקופת הצבא הכרתי את ענת לבית קלדרון. ההיכרות הראשונה הייתה בגדוד שריון 82. סיימתי את קורס הקצינים והגעתי לגדוד. ענת הייתה חיילת צעירה ששירתה במפקדת הגדוד כפקידת שלישות. מפקד הגדוד היה שמוליק גונן (גורדיש). "האהבה ממבט ראשון" התחזקה והעמיקה במסגרת מסע רגלי שעשה הגדוד במשך מספר ימים למצדה. זו הפעם הראשונה שהשביעו את טירוני השריון במצדה ומאז זה נוהל קבוע. לאחר מסע זה היינו חברים הרבה שנים. ענת השתחררה מצה"ל ורק כאשר סיימה את לימודי הפיזיותרפיה החלטנו להתחתן. חתונתנו התקיימה בכפר שמריהו ב- 14.9.1965.
זו הייתה תקופת בחירות בארץ. דוד קלדרון, אביה של ענת היה פעיל פוליטי וקידם את הבחירות של ראש הממשלה דאז לוי אשכול. הגעתי לחתונה עם ג'יפ צבאי (עם ברזנטים קרועים) ושומרי ראש 'גורילות' כמעט לא נתנו לי להיכנס לאזור החופה. כך הבנתי שאורחי הכבוד בחתונה הם מר לוי אשכול ורעייתו מרים.

איש משפחה
במהרה נולד אייל בננו הבכור (1966). ענת ואני גרנו אז בחולון. יותר מאוחר, כאשר עברתי לשרת ברמת הגולן, עברנו לקיבוץ תל-קציר. בקיבוץ נולד דני (1969). יותר מאוחר חזרנו לדירה אחרת בחולון ושם נולדה טלי בת הזקונים שלנו (1975).
היום כשאני רואה את המוטל על כתפי הורייך, בגידול משפחה בת שלושה ילדים אני "מכה על חטא" וחושב שאולי לא הייתי אבא מספיק טוב: לא הייתי מספיק בבית, לא נטלתי חלק גדול באירועים משפחתיים כמו ימי הולדת מסיבות בגן או בבתי הספר, לא השתתפתי בימי הורים ולא עקבתי מספיק אחרי התקדמות הילדים בבית הספר. גם כאשר אחד הילדים היה חולה, ברוב המקרים, לא הייתי בסביבה. כל הדברים האלה היו מוטלים על אשתי ענת. היא ניהלה את חיי המשפחה והבית: החינוך, הבריאות, הבישול, הביגוד... יחד עם היותה אישה עובדת. אני הייתי רחוק מהבית.
נכון שיש לזקוף לזכותי את שירותי בצה"ל להגנת המולדת – התקופות, כפי שסיפרתי, היו באמת קשות: לפני הולדת אייל נעדרתי מהבית הרבה חודשים מכיוון שהייתי בצפון בכוננות ובתקיפות ירי מול הצבא הסורי, כאשר ניסו להטות את מי הירדן ולמנוע מים מישראל. מיד אחרי שאייל נולד פרצה מלחמת ששת הימים ששוב מנעה ממני להיות בבית. דני נולד כאשר הייתי ברמת הגולן עסוק בהגנה מפני הסורים והפת"ח לאנד בלבנון.
טלי נולדה לאחר מלחמת יום כיפור. סיימתי בדיוק תרגיל הקמה לחטיבת טנקים במילואים.
אלו היו תקופות קשות לאנשי הקבע. יחד עם זאת מצערת אותי העובדה שאפילו לא הייתי מודע לקשיים שעוברת ענת. רק היום, בדיעבד, כסבא המבלה בחיק משפחתו, אני ער לעובדה שלמרות הכול יכולתי לעשות קצת יותר לביתי ולמשפחתי.

אני תקווה כי עתה, כגמלאי, אצליח למלא את החסר. הנהנים העיקריים יהיו כל נכדותיי ונכדיי ובעקיפין גם ההורים שלהם.

הולדת טלי הינה נקודת מפנה עבורי. טלי נולדה עם מום בלב ונותחה בפעם הראשונה כשהייתה בת תשעה חודשים. למרות שעדיין שירתי בצבא הייתי הרבה יותר בבית. טלי הייתה מאושפזת לעיתים קרובות בבתי חולים. ענת שמרה עליה במהלך היום כשאני הייתי ביחידה ובערב היינו מתחלפים. בלילות השגחתי על טלי בבית חולים, בבוקר כשענת הגיעה, הייתי נוסע הביתה להתקלח ומשם ליחידה וחוזר חלילה.

בשליחות הקק"ל
שנת 1980. אני כבר בן 40. אבא לשלושה ילדים. נזדמנה לנו הזדמנות לעבוד בחוץ לארץ, במסגרת קרן קיימת לישראל (קק"ל). צה"ל "השאיל" אותי לארגון זה בתפקיד "שליח" – בארצות הברית.
ביתנו היה בדנבר בירת קולוראדו ותפקידי היה לנהל משרד מקומי, להופיע בפני יהודי הקהילה ובפני יהודים מקהילות אחרות. לספר על הקרן הקיימת לישראל והפרויקטים שהיא יוזמת ומבצעת בישראל. להתרים תרומות גדולות וקטנות כאחד. עבדתי בדנבר ואף טסתי למשימות הסבר במדינות אחרות.
התפקיד היה מעניין ומהנה ובמשך שלוש שנים התגוררנו בדנבר. אייל סיים תיכון יהודי ב- BMH. דני סיים בית ספר עממי יהודי ("הילל") ורק טלי הייתה ברשת החינוך הכללית. כולם למדו את השפה האנגלית בצורה טובה ועשו חייל בלימודים. היו לנו שם בעיקר חברים ישראלים, משפחות ישראליות אחרות שהיו בשבתון או בתפקידים אחרים. טיילנו הרבה וביקרנו כמעט בכל המדינות בארצות הברית. ענת נרשמה ללימודי המשך באוניברסיטה המקומית.
הוריה של ענת, ציפורה ודוד קלדרון, ביקרו אותנו בקולוראדו וכן גם חברים. הכול היה נחמד אך עבורי הדובדבן שבקצפת היה ללמוד בפעם הראשונה (בצורה מרוכזת...) מה אומר התפקיד להיות אבא. רוב שעות היום הייתי עם המשפחה. קמתי עם כולם, עזרתי להקים את הילדים, אכלנו ביחד ארוחת בוקר וארוחת ערב. הסעתי את הילדים לבית הספר ובחלק גדול מהפעמים אף החזרתי. בחיק המשפחה ויחד עם חברים קיימנו ימי הולדת, חגיגות ואירועים אחרים והרבה טיולים ברכב. בקיצור, למדתי לחיות עם המשפחה ולתפקד כאבא במשרה מלאה.
בשבילי התקופה בארצות הברית הייתה חוויה מכוננת ומתקנת. לא פלא שבתום שלוש שנות כהונה כאשר אייל עמד להתגייס לצה"ל לא הסכמתי להארכת השהות בעוד שנה. יתרה מזאת, עם חזרתנו ביקשתי להשתחרר מצה"ל ואני אז בן 44-45.

סבא, אזרח מן השורה
עם שחרורי מהצבא עבדתי מספר שנים בחברת "הגרעין" באזור המרכז.
ב 1999 הצטרפתי למפעל "סולתם" ביקנעם כמנהל שיווק. בתוקף תפקידי זה הייתי חייב לנסוע הרבה בעולם ולהיפגש עם לקוחות זרים. תמיד השתדלתי לחזור בשבתות הביתה.
זאת תקופה מאוד פורייה מבחינת ההישגים האישיים שלי בעבודה והישגים גדולים יותר בתחום המשפחה.
משפחת בכר גדלה בהדרגה וסבתא ואני מאד גאים בכולם.
אייל התחתן עם נורית מבית השיטה ונולדו להם לתפארת מיכל, נעם ויובל.
דני התחתן עם אורלי מרמת השרון ונולדו להם לתפארת עופרי, נטע ויונתן.
טלי התחתנה עם אבנר מכפר סבא ונולדה להם מאיה. אנו מקווים כי נכדים ונכדות נוספים יצטרפו.
בכל התקופה הזו אני נהנה לראות את כולם גדלים, מתפתחים ומשכילים. סבתא ואני מחכים לביקורים ושמחים לכל אחד ואחת.

בסוף שנה זאת יצאתי סופית לגמלאות. לעת עתה יש לי הרבה זמן פנוי לעצמי ולאחרים. אני מאוד נהנה להיות בחברת סבתא שהינה חברתי לחיים כמעט 48 שנה. אני רוצה לחלוק את שארית חיי איתה לטוב ולרע עד יומי האחרון. אני גאה בשם שנתתם לי "העוזר של סבתא". איני ממהר לשום מקום. אני רוצה ללוות אתכם, נכדות ונכדים, הרבה שנים. אני רוצה לראותכם בהתפתחותכם ובבגרותכם. אני בטוח כי תגרמו לי נחת בכל אשר תעשו.